<h1>ספר האסופות מכת"י הלכ' תיקון מקוה</h1>
<h2>דף סו:</h2>
ומצאתי דפסק הגאון דאע"ג דאנן האידנא בארץ טמאה ואין לנו טהרה לגמרי צריכין טבילה מכל טומאה משום דמצות עשה היא, שנ' [ויקרא ט"ו] ורחץ (את) בשרו במים חיים וטהר. ועל כן אכתוב קצת מהילכות תיקון מקוה, ודין כלי המשוקע במים או גיגית או ספינה, ודין צנור הממשיך מים לטבול בו. כלי גדול כגון גיגית המשקעת בקרקע והמשיכו אמת המים לתוכה אסור לטבול בה, דהוי מים שאובין, דשדה ותיבה אין מטבילין בהן, אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד. וספינה המשקעת במים באמצע הנהר צריכה נקב כשפופרת כשדה ותיבה, אבל אם הספינה עומדת מקצתה במים ומקצת' ביבשה אז צריך נקב כרמון לבטלה מתורת כלי.
ואמת המים המקלח דרך צנורות כיון שמחוברין למים שבצנור למעלה ולמטה לאמת המים לא מקרו מים שאובין עד שיפסקו המים בכלי מן המעיין כדכת' [בראשית כ"ד] ותשאב לכל גמליו, דהא אפילו מים שאובין בכלי כשמשיקין אותו במים חיים או במי מקוה הרי הן כמו המים שהשיקן אותן בהן כיון דמחוברין להן, אלו שבצנור שלא נפסקו ממי אמת המים לא כל שכן שהן חבור ולא שאובין נינהו, כדתנן [פסחים ל"ד ע"ב] מי החג שנטמאו משיקן והן טהורין, ועוד תנן [ביצה י"ז ע"ב] ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, וגבי מי כיור נמי אמרינן [יומא ל"ז ע"א] שמשקעו בבור הגדול שלא יפסלו מימיו בלינה, וגבי קידוש מי חטאת נמי כת' [במדבר י"ט] מים חיים אל כלי, ואמ' [פסחים שם] שתהא חיותן בכלי, שישאוב בכלי עצמו כדי שיהו מחוברין מים שבכלי למעיין שיהו חיים בתוך הכלי, אלמא כל זמן שמחוברים הוו מים חיים ולא שאובי' עד דמפסקי ממי המעיין הכא נמי לא שנא. והדתניא [ב"ב ס"ה ע"ב] צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, התם במים שאובי' שהמשיכן למקוה דרך צנור, שהשאיבה מטהרת (בריבה) [ברובה] ובהמשכה ואם המשיכה דרך צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל דלא נפקי מתורת שאובין דתורת כלי היה על הצנור בתלוש, ואם תמצי לומר דאפילו בזוחלין קתני ברייתא דפוסל את המקוה, דוקא דנפלו מן הצנור למקוה או מן הגג דקוי וקאים ואין נמשכין המים על הארץ אחרי נפילתם, אבל אם היה הצנור רחוק מן המקוה קצת שהיו המים נמשכין אחרי צאתם מן הצנור על הארץ והדר נפלי למקוה לא פסלי, דהיינו שאיבה המיטהרת ונעשו מקוה, הכא נמי אפילו הוו המים שבצנור שאובים אחרי צאתם ממנו ונמשכו קצת על הארץ נעשו זוחלין ומרחיקות קצת מן הצנור וטובלות, וכי תימא הני מילי היכא דמיעוט המים מקלחין דרך הצנור ורובן זוחלין כדרכן דאמרי' [תמורה י"ב ע"ב] שאיבה מטהרת (בריבה) [ברובה] ובהמשכה אבל אם רובן או כולן מקלחין בצנור לא, הא"ר יוחנן שאיבה שהמשיכה כולה טהורה, הכא נמי אפילו הוו המים שעברו בצנור שאובין כשנמשכין אחרי צאתם טהרו משאיבתם. ואע"פ שאני מדמה אתה לא תעשה מעשה להורות כן, כן כתב ר' אליעזר ב"ר נתן לחתנו ר' שב"ט כי ראיתי בהלכ' גדו' שמפרש להא דר' יוח' בג' לוגין שהמשיכה למקוה ואע"ג דלא מוכחא לי הכי שמא אני טועה, ואם נוהגות כן מקוד' לא תפרישם כי פסול שאיבה אינה אל' מדרבנן כדא' בהמוכר את הבית [ס"ו ע"ב], וגם שהנשים צריכות מים חיים אינו אלא חומר שהחמירו על עצמן כדר' זירא, ושמא אם תאמר להן שיפרשו לא ישמעו, והנח להן שיהו שוגגות ואל יהו מזידות, כדאמ' בנשי דיתבן אפומא דליחיא וכו', וגבי אין מטפחין ואין מספקין בפר' המביא כדי יין [ל' ע"א], דכיון דמדרבנן נינהו הנח להו שיהו שוגגין וכו', ואפילו באיסור דאורייתא נמי אמרינן הנח להו שיהו שוגגין וכו', וכדאמ' התם מתוספת ענוי ביום הכפורים שהוא דאורייתא וקאכלו ושתו עד שחשיכה ולא קאמרינן להו ולא מידי, ואם אתה רואה בו טעם אחר לאסור או להתיר תודיעני אם יפה טיהרתי.
נדה אינה צריכה מים חיים בתוספת' דזבין [פ"ג ה"א] הזב טעון ביאת מים חיים, מקוה אפילו מי גשמים שתקונו בידי שמים ולא במים שאובין, כדא' בתו' כהנים בפרש' ויהי ביום השמיני [פרשה ט'] מעיין מטהר אפלו בזוחלין ומקוה דוקא באשבורן, ואם המים עוברין דרך כלי הוי שאובי' ופסולין, אי דלי בדוולא ומלי בחצבי לא הוי מקוה, דתני' [שם] אלו נאמ' מקוה מים בלבד וכו', עד מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.
מקוה שנפלו בו ג' לוגי' מים שאובין והשלימו למ' סאין פסלוהו, אבל אם היה שלם ונפלו בו לא פסלוהו, ואם היה חסר וממשכי מאבראי וגררי ואזלי למקוה לא פסלי, דכי אתא רב דימי א' שאיבה שהמשיכה טהורה ומצטרופי נמי מצטרפי למ' סאה, דתני' ר' אליעזר בן יעקב או' גיב שיש בו מי גשמים ממלא בכתף י"ט סאין ופותקן למקוה והן כשרין, שהשאיבה מטהרת ברובה ובהמשכ', תניא המעיין מטהר בכל שהו והמקוה במ' סאה, ומהא ילפינן שהמעיין אינו נפסל במים שאובין, וקיימא לן דמקוה שיש בו מ' סאה ונתן סאה ונטל סאה ונפלו בו ג' לוגין מים שאובין לא פסלי ליה. ואם נפל לתוך המקוה יין ושנו מראה המים פסול, וכיצד יעשה ימתין לו עד שירדו גשמים ויחזרו מראיהן למראה מים, מכל מקום אנו למידין במים שאובין דלא פסלי למקוה שיש בו מ' סאה, אבל אם חסר מן מ' סאה והשלימו מן מים שאובין פסול.
משכל טוב. מעשה בשני תלמידי חכמי' בארץ יון שלא היו רשאין נשותיהן לטבול בים מפני העם שבספינות על איי הים ועשו בור בעיר ושפכו מים שאובין על שפתו מחוצה לו ד' אמות והמשיכום לתוך הבור והכשירו המקוה לטבילה, ושלח להם ה"ר אלעזר מוורונא הוסיפו הכשרות כדי שלא יקראו מים שאובי' ותינקבו הדלי יותר מכונס משקה ויתבטל מתורת כלי, מידי דהוה אאריתא דדלאי בפר' כל הבשר [ק"ז ע"א] אי בזיע לדוולא בכונס משקה לא מקרי כלי.
דין תקון מקוה ושיעורו. שאילה מתשובות ה"ר אבי"ה על מקוה שחסרו מימיו ובאו להוציא ממנו רפש וטיט וצרורות והיו מוציאין עם הצרורות כלים מלאים מים כי בכלים היו מפנין הכל לחוץ ואי אפשר להזהר בשום עניין שלא ישפכו מן הכלים המים השאובין בכלים וחוזרין ונופלין (למקום) [למקוה] שהוא חסר מארבעים סאה מבלי המשכה ומספקא לי כיון שהמקוה חסר כשבאו המים שאובין לתוכו אם כשר לטבול בו אפילו אם יהיו בו לבסוף אלף סאין כיון שכולן נפסלו בתחלה או מה משפט המקוה הזה. והשיב ה"ר אליעזר הלוי אומן ואמונה כן הדברים אם היו מים שאובין נופלין ג' לוגין למקוה חסר אפילו נתרבו לבסוף פסול עד כדי שיעור שיצאו המים הראשונים שנפסלו מן השאיבה, אבל בהוצאת מים ורפש וטיט אע"פ ששאבן בכלים כיון שלא נתכוין לשם שאיבה איני רואה בו צד איסור שאיבה. ואם סילק הטיט והמים עכורין אם ראויין לטבילה, בפרק ב' במסכת מקוואות [מ"י] מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט ר' אליע' או' מטבילי' במים ואין מטבילין בטיט, ר' יהוש' או' במים ובטיט, באיזה טיט אמרו בטיט שהמים צפין על גביו וכו'. ונראה לה"ר אליעז' הלוי דהיכא דהמים צפין על גביו פרה שוחה ושותה, אבל כשהטיט בצד אחד אין פרה שותה ממנו ואין מטבילין בו, ואינו משלים לא למי מקוה ולא לרביעית למי כיור, אלא דהך עדיפא ליה דכשהמים בצד אחד דמטבילין במים.
שיעור המקוה אמה על אמה ברום שלש אמות, כשיעור קומת אדם, ושיערו חכמים מ' סאה, שכל סאה וסאה נכנס בה קמ"ד ביצים, ואם חסר אחת מהם אפילו כוס אחד לא עלתה לו טבילה, ואם הוסיף על שיעור זה הרשות בידו. ובכל הנהרות הנמשכין יכול לטבול, והמקוה צריך להיות נובע מים חיים, ואם מקום רוחב הוא ואין עומק למים עד ג' אמות, יחשוב הרוחב כנגד העומק ומותר לעשות בו טבילה, אבל בים ובאגם אין עולה בהם טבילה. מותר לטבול במים שמכסין כל גופו בין בעמידה בין בשכיבה בין בישיבה, רק שיהא בו שיעור מ' סאה.
והילכתא צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, ודוקא צנור שיש לו בית קיבול ושפה גבוהה מארבע צדדין כגון עריבה שעשוי לקבלה ומקלח דרך פיו, אבל אם שני ראשין פתוחין לגמרי שאין יכול לעכב מימיו לתוכו, ההוא סילון מתקרי ואינו פוסל את המקוה כדתנן במסכת מקואות [פ"ד מ"ג] סילון שהוא צר מכאן ומכאן [ו]רחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה, ורבות' נקט שאע"פ ששני ראשין צרין יותר מאמצעיתו אפילו הכי אינו פוסל הואיל ושני ראשין פתוחין כזה \raster)90-,90-(="Z556"ותנן נמי [שם מ"ב] המניח טבלה תחת הצנור אם יש לבזבז מד' רוחותיה פוסלות את המקוה ואם לאו אינה פוסלת את המקוה, ותנן נמי [שם מ"ה] השוקת שבסלע וכו', היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה כו', ופוסלת את המקוה, ניקבה מלמטה או מן הצד אם אין יכולה לקבל מים כל שהו כשרה. ועוד תנן התם [פ"ו מ"ה] התבה והשדה שבים אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד. פרש"ם. ואי קשיא לך ים שעשה שלמה היאך היו טובלין בה, י"ל רגלי השוורים היו חלולין ונקובין כמוצי' רמון ובטל ליה מתורת כלי, הילכך טובלין בה כשר. רבי' יעקב מפרש צנור סתום מג' צדדין ופתוח מצד אחד לפיכך אי חקקו ולבסוף קבעו פסול דחשיב כלי ומי גשמים שירדו בכלי שאובין הוו כדאיתה בפר' קמא דשבת [ט"ז ע"ב], אבל סילון שהוא פתוח משני צדדין לאו כלי הוא ולא פסיל, ודוקא מקוה, אבל מעיין אפלו צנור לא פסיל.
<h2>דף סז.</h2>
שמואל עביד להו לבנתיה מקוואי ביומי ניסן, חפר חפירות אצל הנהר על שפתו ומכניס בהן את מי הנהר שיהו טובלות בהן ולא בנהר וזה קרוי מקוה, וכן כל מקום שמתקבצין שם מים בין שנטפו מן ההרים אל חפירה אחת ונחים שם ובין שבאו ממעיין ונחים שם בתוך החפירה הם קרויין מקוה. ומעיין הוא מים חיים הבאין מן המקוה כמו מקוואות שלנו וכמו הבורות שלנו. ומעיין מטהר בכל שהו, פי' כלים קטני' שיכולין להטביל בו כגון מחטין, אבל לטהר בזחילה לא תנן דשוה למעיין, אלמא מעיין או נהר שרבו עליו נוטפין או שאובין מטהרין באשבורן ולא בזחילה ולפיכך עביד להו חפירות אצל הנהר להקוות בהו מי הנהר ולטבול שם, ושמעינן מהכא שהמעיין אינו נפסל במים שאובין לטהר באשבורן ולהטביל בכל שהו. והמקואות שלנו מעיינים הם, ואם נפסק המעיין קצת כמו אותו של קולוניא שפעמים הוא פוסק קצת אם היו ממלאין בכתף עד שהיה להם דיי לטבול בו יכולות לטבול בו, כן נר' לחמי כתב רבי' שב"ט וגם נר' לי כן. וכן הבננו מפי' רבי' שלמה וממגלת סוד רב נסים.
